חיפוש

המסע לפולין 2016 – אורט סינגאלובסקי

כל התמונות מהמסע

היום הראשון

היום השני

היום השלישי

היום הרביעי

היום החמישי

היום השישי

היום השביעי

היום השביעי 29.3.16

מאת: ליאור מדר

אז זהו זה.הגענו לסוף המסע. במסע למדתי הרבה דברים על עצמי ועל השואה.
בבית ספר את לומדת על השואה וחושבת לעצמך: "אויש זה ממש עצוב מה שקרה להם אבל נו טוב מה שהיה היה" את גם מתחילה לשנוא את החומר מרוב שלמדת אותו כל כך הרבה. אבל כשאת נמצאת שם, במקום המפחיד הזה שקרו בו כל כך הרבה טראגיות, כל כך הרבה דם נשפך, כל כך הרבה דמעות זלגו, כל כך הרבה עצב, שאת באמת מתחילה להבין את הנושא הזה שנקרא השואה. את לא חווה אותו כמו האנשים שהיו שם אבל את מתחילה להבין את הנושא.
כשהייתי שם יכולתי לדמיין את היהודים. את אותם אנשים רזים עם כותונת הפסים שעובדים עבודות פרך על מנת לחיות עוד יום. הרגשתי כעס עצום כשהייתי שם. אני אפילו לא יכולה להתחיל להסביר את הכעס שלי. על מה שהיהודים עברו, על מה שהנאצים עשו, על כל שהאנושות יכולה להיות כל כך אכזרית, על כל שישראל ,מבחינתי, לא עשתה מספיק בשביל ניצולי השואה ולא עשתה מספיק מאמץ על מנת לתפוס את הנאצים הרוצחים והנבלות האלו. תתי האדם האלו.
הגעתי למסע הזה עם הרבה שאלות. על חלקם קיבלתי תשובות, על חלקם לא, אבל התשובה העיקרית שהגעתי איתה למסע (ועוד הרבה כמוני) היא "איך?". איך בן אדם יכול לקחת תינוק חסר אונים עם עיניים עגולות ומלאות תמימות ולירות בו מול אמו המפוחדת שצורחת שיציל את בנה ומתחננת לרחמים? איך בן אדם יכול לקום כל יום, לראות גופות לבנות עם פנים מלאות בפחד של תינוקות, נשים, גברים וילדים, לדחוס אותם לתוך פתח קטן ולשרוף אותם? כל. יום. איך אנשים יכלו לראות את כל זה מביתם ולתת לזה לקרות?!?! בני אדם! כולם בני אדם! הרוצחים היו בני אדם, הנרצחים היו בני אדם ועומדים מהצד היו בני אדם. אף אחד מהם לא היה משוגע, לאף אחד מהם לא הייתה בעיה שכלית קשה אז מה זה אומר עלינו? עד לאיפה נוכל להגיע? ולמה אנחנו עושים את זה? למי אכפת אם אתה יהודי או גרמני או פולני או מוסלמי? למי אכפת אם אתה שחור או לבן? הכל קשור בבן אדם ובמעשיו! תהיו אנשים טובים, תהיו גנים, תהיו נדיבים אך אל תהיו פתים. זה אחד הדברים שלמדתי במסע הזה.
המסע הזה לימד אותי מה זה באמת אומר להיות יהודייה ומה זו גאווה יהודית וישראלית. אני גאה במדינה שלי (גם אם אני לא תמיד מסכימה איתה), גאה בעם שלי ועם כל מה שעברנו וכל מה שנעבור אני יודעת שבסופו של דבר אנחנו נחזיק מעמד כי אנחנו היהודים, אנחנו השורדים!

היום השישי 28.3.16

מאת: טל אביגזר

עמדנו במרכז הצומת, והסתכלנו לכל הכיוונים. איך אפשר להכניס לכזה מקום קטן עשרות אם לא מאות אלפי אנשים. המחשבה על הצפיפות הייתה נוראית, תחושת הפרט לא באה לידי ביטוי בשום צורה.
בתי הכנסת שנכנסנו אליהם, הבתים שראינו, הרחובות והחנויות שעוד נותרו מאותה תקופה עוררו את הידיעה שפה גרו יהודים, אנשים שהם בדיוק כמוני ובאותה מידה זו הייתה יכולה להיות אני. הכל היה יפה כל כך, גם שכונות העוני, זה לא נתפס שאנשים סבלו פה, שאנשים מתו ונרצחו כאן, ועל מה?
לאחר מכן הגענו לפלשוב.
הכל היה ירוק, יפה, פורח. שילדים שאלו את חנן אם אפשר להתגלגל במורד הגבעה, הוא סיפר לנו שבדיוק לשם, היו מביאים את הגופות ושורפים אותן.
איך במקום כזה, מקום שהתרחש בו דבר נורא מכל, הכל כל כך יפה?
זה רק הרגיש לי שאותם ניצולי שואה הם כמו פרחים שנותרו משריפה איומה, פרחים בודדים שנותרו מבין שדה שלם של אפר ושברון.
אותם פרחים שבורים בחלקם, חסרי עלי כותרת שאינם עומדים זקופים בגבעולם, נותרו בשביל ליצור מחדש את השדה שנהרס, להחליף את האפור בצבעים וליצור משהו שימשיך את הדורות הבאים.
הם נאבקים בחולשתם, נלחמים על חייהם ומנסים להמשיך הלאה. לאסוף את השברים והחלקים שלעולם לא יחזרו וליצור משהו חדש שישלים אותם.
הם ממלאים את החסר, ומנצחים במלחמה שלפני זמן מה נראתה כבלתי אפשרית, הם מנציחים את השדה שנהרס, את אותם פרחים אומללים שלא זכו להמשיך את חייהם ומנסים למצוא את טיפת הטוב שנעלמה מחייהם. אותם פרחים לא יחזרו, ואלו שנותרו? יעלמו בקרוב, אבל אלו שפרחו יהיו אלו שימשיכו את מטרתם, ינציחו את זכרם ולעולם לא ישכחו ויסלחו על עברם.
חזרנו למלון למנוחה והתארגנו לערב, משם נסענו לארוחת ערב במסעדה מדהימה ושם צפינו במופע.
הכל היה קלאסי, ראינו את התרבות של הפולנים, השירים, הריקוד, העיצוב, התמונות, הכל היה מדהים והרגיש כאילו אנחנו חזרנו בזמן לאותה תקופה בעבר שהכל היה נראה ככה.
בהחלט היה ערב ויום בלתי נשכח, ערב משחרר ומהנה שמוציא אותך קצת מהעצב של כל היום, חזרנו למלון והלכנו לישון בשביל לקום ערנים ליום האחרון שלנו במסע.

היום החמישי 27.3.16

מאת: טל אביגזר

מחנה ההשמדה מיידנק. אם הייתם באים איתי לשם, לא הייתי צריכה לספר לכם מה עבר שם. אלפי מילים לא ישתוו למראות. הכל מציאותי, מה שלמדת בא לידי ביטוי. גדרות תייל שנותרו מאותה תקופה מחזירים אותך למחשבה שלפני כמה שנים, לא יותר מדי, אנשים נצמדו אליהם במטרה לסיים את הסבל הבלתי פוסק שהם עברו. נכנסנו באותה דרך שהם נכנסו, הם צעדו כמוני, נשמו את אותו אוויר , ראו את אותם מראות, הם חששו אפילו יותר ממני אבל ההבדל המשמעותי ביותר, זה שהם צעדו לדרכם האחרונה , צעדו למוות שלהם. לא הייתה להם את היכולת לשנות את המתרחש והמציאות, רובם אפילו לא ידעו מה עולה בגורלם, למה שירצחו אותי אם לא עשיתי שום דבר? למה שירצחו את התינוק שלי בן החצי שנה שאפילו לדבר אינו יודע? למה? כי אנחנו יהודים? זו באמת סיבה?
בנקודה הזו של המסע, מספר השאלות שלי צברו פער גדול במספרם על מספר התשובות שקיבלתי.
עשרות שאלות שלא הצלחתי להבין אם יש להן תשובה שהיא מספיק רציונלית.
הכניסה לתאי הגזים, גרמה לי להרגיש שאני חייבת לנשום, שלאט לאט אין לי אוויר יותר, אפילו שהיה, אבל הידיעה שאנשים נחנקו פה למוות השפיעה עליי בצורה פיזית.
כל נשימה שלקחתי שם הייתה עמוקה, מלאת אוויר, ובעיקר חונקת.
רציתי רק לצאת משם, לברוח מהמקום הנוראי הזה שבו נשמות חפות מפשע נגזלו, אבל משם בדיוק כמו הדרך שלהם, התחנה הבאה הייתה המשרפות.
הייתי שם. ראיתי הכל וסירבתי להאמין. אני עדיין מסרבת. אני לא מצליחה ויותר מזה, לא רוצה לתפוס את זה שאנשים שלא עשו כלום נזרקו לתוך תנור שתחילה שרף את העור, לאחר מכן את הבשר ואז את העצמות עד שלא נותר מהם דבר חוץ מאפר שמתנוסס באוויר.
ושוב שאלתי את עצמי, על מה? למה? איפה האנושיות, החמלה, הרגש? עד כמה נמוך אפשר לרדת? האם המקום הזה שונה מגיהנום?
מהיום אני מסתכלת על השואה בצורה אחרת. צורה הרבה יותר משמעותית ושונה ממה שהסתכלתי עד היום. היום עוד איכשהו הצלחתי להבין מה היה שם, ועד שלא תהיו שם, לעולם לא תבינו.