מאת: ליאור מדר
אז זהו זה.הגענו לסוף המסע. במסע למדתי הרבה דברים על עצמי ועל השואה.
בבית ספר את לומדת על השואה וחושבת לעצמך: "אויש זה ממש עצוב מה שקרה להם אבל נו טוב מה שהיה היה" את גם מתחילה לשנוא את החומר מרוב שלמדת אותו כל כך הרבה. אבל כשאת נמצאת שם, במקום המפחיד הזה שקרו בו כל כך הרבה טראגיות, כל כך הרבה דם נשפך, כל כך הרבה דמעות זלגו, כל כך הרבה עצב, שאת באמת מתחילה להבין את הנושא הזה שנקרא השואה. את לא חווה אותו כמו האנשים שהיו שם אבל את מתחילה להבין את הנושא.
כשהייתי שם יכולתי לדמיין את היהודים. את אותם אנשים רזים עם כותונת הפסים שעובדים עבודות פרך על מנת לחיות עוד יום. הרגשתי כעס עצום כשהייתי שם. אני אפילו לא יכולה להתחיל להסביר את הכעס שלי. על מה שהיהודים עברו, על מה שהנאצים עשו, על כל שהאנושות יכולה להיות כל כך אכזרית, על כל שישראל ,מבחינתי, לא עשתה מספיק בשביל ניצולי השואה ולא עשתה מספיק מאמץ על מנת לתפוס את הנאצים הרוצחים והנבלות האלו. תתי האדם האלו.
הגעתי למסע הזה עם הרבה שאלות. על חלקם קיבלתי תשובות, על חלקם לא, אבל התשובה העיקרית שהגעתי איתה למסע (ועוד הרבה כמוני) היא "איך?". איך בן אדם יכול לקחת תינוק חסר אונים עם עיניים עגולות ומלאות תמימות ולירות בו מול אמו המפוחדת שצורחת שיציל את בנה ומתחננת לרחמים? איך בן אדם יכול לקום כל יום, לראות גופות לבנות עם פנים מלאות בפחד של תינוקות, נשים, גברים וילדים, לדחוס אותם לתוך פתח קטן ולשרוף אותם? כל. יום. איך אנשים יכלו לראות את כל זה מביתם ולתת לזה לקרות?!?! בני אדם! כולם בני אדם! הרוצחים היו בני אדם, הנרצחים היו בני אדם ועומדים מהצד היו בני אדם. אף אחד מהם לא היה משוגע, לאף אחד מהם לא הייתה בעיה שכלית קשה אז מה זה אומר עלינו? עד לאיפה נוכל להגיע? ולמה אנחנו עושים את זה? למי אכפת אם אתה יהודי או גרמני או פולני או מוסלמי? למי אכפת אם אתה שחור או לבן? הכל קשור בבן אדם ובמעשיו! תהיו אנשים טובים, תהיו גנים, תהיו נדיבים אך אל תהיו פתים. זה אחד הדברים שלמדתי במסע הזה.
המסע הזה לימד אותי מה זה באמת אומר להיות יהודייה ומה זו גאווה יהודית וישראלית. אני גאה במדינה שלי (גם אם אני לא תמיד מסכימה איתה), גאה בעם שלי ועם כל מה שעברנו וכל מה שנעבור אני יודעת שבסופו של דבר אנחנו נחזיק מעמד כי אנחנו היהודים, אנחנו השורדים!
מאת: טל אביגזר
עמדנו במרכז הצומת, והסתכלנו לכל הכיוונים. איך אפשר להכניס לכזה מקום קטן עשרות אם לא מאות אלפי אנשים. המחשבה על הצפיפות הייתה נוראית, תחושת הפרט לא באה לידי ביטוי בשום צורה.
בתי הכנסת שנכנסנו אליהם, הבתים שראינו, הרחובות והחנויות שעוד נותרו מאותה תקופה עוררו את הידיעה שפה גרו יהודים, אנשים שהם בדיוק כמוני ובאותה מידה זו הייתה יכולה להיות אני. הכל היה יפה כל כך, גם שכונות העוני, זה לא נתפס שאנשים סבלו פה, שאנשים מתו ונרצחו כאן, ועל מה?
לאחר מכן הגענו לפלשוב.
הכל היה ירוק, יפה, פורח. שילדים שאלו את חנן אם אפשר להתגלגל במורד הגבעה, הוא סיפר לנו שבדיוק לשם, היו מביאים את הגופות ושורפים אותן.
איך במקום כזה, מקום שהתרחש בו דבר נורא מכל, הכל כל כך יפה?
זה רק הרגיש לי שאותם ניצולי שואה הם כמו פרחים שנותרו משריפה איומה, פרחים בודדים שנותרו מבין שדה שלם של אפר ושברון.
אותם פרחים שבורים בחלקם, חסרי עלי כותרת שאינם עומדים זקופים בגבעולם, נותרו בשביל ליצור מחדש את השדה שנהרס, להחליף את האפור בצבעים וליצור משהו שימשיך את הדורות הבאים.
הם נאבקים בחולשתם, נלחמים על חייהם ומנסים להמשיך הלאה. לאסוף את השברים והחלקים שלעולם לא יחזרו וליצור משהו חדש שישלים אותם.
הם ממלאים את החסר, ומנצחים במלחמה שלפני זמן מה נראתה כבלתי אפשרית, הם מנציחים את השדה שנהרס, את אותם פרחים אומללים שלא זכו להמשיך את חייהם ומנסים למצוא את טיפת הטוב שנעלמה מחייהם. אותם פרחים לא יחזרו, ואלו שנותרו? יעלמו בקרוב, אבל אלו שפרחו יהיו אלו שימשיכו את מטרתם, ינציחו את זכרם ולעולם לא ישכחו ויסלחו על עברם.
חזרנו למלון למנוחה והתארגנו לערב, משם נסענו לארוחת ערב במסעדה מדהימה ושם צפינו במופע.
הכל היה קלאסי, ראינו את התרבות של הפולנים, השירים, הריקוד, העיצוב, התמונות, הכל היה מדהים והרגיש כאילו אנחנו חזרנו בזמן לאותה תקופה בעבר שהכל היה נראה ככה.
בהחלט היה ערב ויום בלתי נשכח, ערב משחרר ומהנה שמוציא אותך קצת מהעצב של כל היום, חזרנו למלון והלכנו לישון בשביל לקום ערנים ליום האחרון שלנו במסע.
מאת: טל אביגזר
מחנה ההשמדה מיידנק. אם הייתם באים איתי לשם, לא הייתי צריכה לספר לכם מה עבר שם. אלפי מילים לא ישתוו למראות. הכל מציאותי, מה שלמדת בא לידי ביטוי. גדרות תייל שנותרו מאותה תקופה מחזירים אותך למחשבה שלפני כמה שנים, לא יותר מדי, אנשים נצמדו אליהם במטרה לסיים את הסבל הבלתי פוסק שהם עברו. נכנסנו באותה דרך שהם נכנסו, הם צעדו כמוני, נשמו את אותו אוויר , ראו את אותם מראות, הם חששו אפילו יותר ממני אבל ההבדל המשמעותי ביותר, זה שהם צעדו לדרכם האחרונה , צעדו למוות שלהם. לא הייתה להם את היכולת לשנות את המתרחש והמציאות, רובם אפילו לא ידעו מה עולה בגורלם, למה שירצחו אותי אם לא עשיתי שום דבר? למה שירצחו את התינוק שלי בן החצי שנה שאפילו לדבר אינו יודע? למה? כי אנחנו יהודים? זו באמת סיבה?
בנקודה הזו של המסע, מספר השאלות שלי צברו פער גדול במספרם על מספר התשובות שקיבלתי.
עשרות שאלות שלא הצלחתי להבין אם יש להן תשובה שהיא מספיק רציונלית.
הכניסה לתאי הגזים, גרמה לי להרגיש שאני חייבת לנשום, שלאט לאט אין לי אוויר יותר, אפילו שהיה, אבל הידיעה שאנשים נחנקו פה למוות השפיעה עליי בצורה פיזית.
כל נשימה שלקחתי שם הייתה עמוקה, מלאת אוויר, ובעיקר חונקת.
רציתי רק לצאת משם, לברוח מהמקום הנוראי הזה שבו נשמות חפות מפשע נגזלו, אבל משם בדיוק כמו הדרך שלהם, התחנה הבאה הייתה המשרפות.
הייתי שם. ראיתי הכל וסירבתי להאמין. אני עדיין מסרבת. אני לא מצליחה ויותר מזה, לא רוצה לתפוס את זה שאנשים שלא עשו כלום נזרקו לתוך תנור שתחילה שרף את העור, לאחר מכן את הבשר ואז את העצמות עד שלא נותר מהם דבר חוץ מאפר שמתנוסס באוויר.
ושוב שאלתי את עצמי, על מה? למה? איפה האנושיות, החמלה, הרגש? עד כמה נמוך אפשר לרדת? האם המקום הזה שונה מגיהנום?
מהיום אני מסתכלת על השואה בצורה אחרת. צורה הרבה יותר משמעותית ושונה ממה שהסתכלתי עד היום. היום עוד איכשהו הצלחתי להבין מה היה שם, ועד שלא תהיו שם, לעולם לא תבינו.
מאת: טל אביגזר
פתחנו את היום באווירת שבת, צעדנו לאורך הגטו וראינו את ההבדל בין מה שהיה פעם להיום.
קשה להכיל את הידיעה שבעיר כזו תוססת, עיר רגילה לחלוטין, עיר מלאת חיים, עיר שבה זה נראה כאילו דבר לא קרה, אנשים חיו בתנאים קשים.
אנשים שסבלו מרעב כבד ונאלצו לסכן את חייהם בהברחות כי אחרת הם יגוועו ברעב, אנשים שסבלו ממחלות אך לא זכו לקבל תרופות, אנשים שסבלו מקור עז ולא זכו למקום מפלט, אנשים שאיבדו את היקר להם מכל, רק בגלל מוצאם היהודי.
מה שהיום כל כך מובן מאליו, לפני לא הרבה זמן, היה בדיוק במקום הזה בגדר חלום.
מאת: ליאור מדר
היום לא היה כמו יום שתצפו שיהיה בטיול לפולין. שום כתף לא הייתה צריכה להציע נחמה , דמעה לא זלגה על לחי ושום חיבוק, חוץ מחיבוק של אהבה, לא היה, אלא להפך. זה היה יום של שמחה.
בהתחלה ביקרנו בבית הקברות באוקפובה שם גילינו שכל בן אדם הוא בעצם סיפור שעל מנת שהוא יחיה צריך לספרו ולזכור אותו, לאחר מכן ביקרנו במוזיאון היהודי שם סיפרו לנו על ההיסטוריה של היהודים בפולין בצורה הכי יפה שיש. המוזיאון היה מרהיב ביופיו וכנראה גם השלישי בגודלו בכל אירופה. הייתם מאמינים?! כמו כן ביקרנו גם בגן החיות שם גילינו שפולני בשם יאן ז'בינסקי ביחד עם אישתו אנטונינה ז'בינסקי החביאו שם כ-300 יהודים והצילם מגטו וורשה גם גילינו שדובי קוטב וכלבי ים הם הדבר הכי חמוד שיש בעולם הזה!
בסופו של דבר הגענו למלון. התארגנו ונסענו לבית הכנסת נוזיק לתפילת מנחה וערבית. היה מאוד מרגש לראות את הבנים מתפללים ועוזרים אחד לשני. אני הייתי עסוקה בעיקר עם הילדים הקטנים שהיו שם (כי אני לא יכולה שלא) כך שלא ראיתי הרבה אך אני יודעת שהרבה נהנו והתרגשו.
בסופו של יום הגענו שוב למלון ונכנסו לחדר האוכל (לאחר מעקב צמוד של דור המאבטח, כמובן), עשינו קידוש, אכלנו ועשינו שיחת סיכום (או לפחות זה מה שאמרו לנו). בשיחת סיכום זו התחלנו בשירה, כמובן! ממש יכולתי להרגיש את האחדות והיהדות שהייתה בחדר. לאחר שנרגענו קצת המורים הודיעו שיש לנו הפתעה. ההורים כתבו לנו מכתבים! המורים חילקו את המכתבים מההורים לכל ילד. הרבה ילדים בכו, הרבה צחקו, הרבה צילמו, הרבה חבקו אך כולם שמחו.
ועכשיו אני כותבת לכם את זה במיטתי ואומרת לכם לילה טוב! 🙂
מאת: אלמוג ברוך
אז .. היום היינו בגטו טרבלינקה. אף פעם לא באמת הבנתי מה היה שם ומה קרה, אך היום, כשביקרנו שם הבנתי מה היה שם, היה מחנה השמדה אכזרי מאד. המחנה לא קיים עוד, אך יש שם אנדרטות ויש שם את המסלול של הרכבת. מה שקרה במחנה הוא בעצם טשטוש היהודים מהדבר האמיתי שקורה באמצעות קבלת פנים "יפה" של היהודים שבאים מהרכבות. עכשיו אני אסביר לכם מה זה יפה … הכריחו יהודים שעבדו בגטו לקבל את היהודים שבאים בחיוך בנוסף לכך הם לא ידעו שהם באים למחנה השמדה אלא למחנה עבודה לכן עשו את זה בהצגה של מחנה עבודה וחילקו את היהודים לשני חלקים אלה שיכלו לעבוד ואלה שלא יכלו לעבוד לאחר מכן הם שאלו למי יש מקצוע. אלא שאמרו שיש להם מקצוע הלכו לעבוד אך אלה שלא אמרו שיש להם מקצוע נשלחו למחנה השמדה וחשבו שהם הולכים למקלחות, בשביל להתנקות.
מאד רציתי לראות איך תאי הגזים נראים אך לא נשאר זכר לתאי הגזים.
לאחר מכן הלכנו לעיר טיקוצ׳ין ושם ביקרנו בבית כנסת גדול ויפה במיוחד, זה הבית כנסת הכי יפה ומפואר שאי פעם ראיתי. כשהיינו בבית הכנסת עשינו מסיבת פורים נחמדה רקדנו צחקנו ושמחנו והיה מהנה. לאחר מכן הלכנו לכיכר המרכזית בעיר ששם סופר לנו שיום אחד הגרמנים הודיעו לכל היהודים שהם צריכים להתכנס בכיכר, היהודים שאלו אותם למה אך הגרמנים אמרו כי ככה צריך. יום למחורת כל היהודים התכנסו בכיכר ופתאום הקיפו אותם מלא חיילים גרמנים וחילקו אותם לבנים בנות והובילו אותם אל היער. היהודים לא ידעו למה מובילים אותם אך לא חשדו בכך שהולכים להרוג אותם. כשהגיעו ליער חפרו בורות, הגרמנים אמרו להם שזה מחסה לטנקים אך זה בעצם היה מקום הקבורה שלהם.
לאחר הכיכר הלכנו ליער, היער היה ממש יפה ואז הגענו למקום שבו היו הבורות במקום הזה קיבלתי קצת שוק כי המקום של הבור היה
יותר גדול ממה שדימינתי. לאחר מכן היה טקס מרגש.
נחתנו בנמל התעופה בוארשה.
לאחר התארגנות נסענו לעיר לודז׳. שם ביקרנו בבית הקברות של לודז׳.
ביקרנו ברדגסט, תחנת הרכבת ממנה יצאו השילוחים למחנות. משם נסענו נסיעה קצרה לאנדרטת הלב השבור.
לבסוף, נסענו למלון בוארשה כדי לצבור כוחות ליום חדש.
היום הראשון שלי – מאת טל אביגזר
יצאתי למסע במטרה לקבל תמונת מצב ממה שהיה שם.
לנסות להבין איך קיים הרוע האין סופי שמשתלט על מוחו של האדם. איך אדם יכול לרצוח תינוק, ילדה, נער, אישה, זקן ואדם בפני עצמו ולהרגיש שזה המעשה הנכון.
לשרוף, לרצוח, לחנוק, לקבור, לאנוס ולהתעלל ועדיין להיות שלם עם המעשים שלך.
לקחת נשמה ולטלטל אותה במסע אימים עד אפיסת כוחות רק בשביל רכוש? כבוד? הערצה? אפילו אמונה?
זה שווה את זה בכלל? הרי הכל הבל הבלים. הכל יגמר או יעלם בשלב מסויים. הרוע לא יכול לנצח, והוא לעולם לא ינצח, אבל למה ליצור אותו מלכתחילה?
למה כל השנאת חינם על היות האדם מי שהוא?
אני מקווה שבסוף המסע אני אקבל את התשובות שאני מחפשת, או לפחות את חלקן.
שאני אצליח לדמיין את הרגשות, חששות, הכאב והמקום לאהבה בין כל השנאה.
ולקחת איתי משהו מעבר להמשך החיים, משהו שלפחות אותי, יעשה אדם טוב יותר.
מזוודה נוחה לנשיאה מסומנת לזיהוי (משקל מותר 20 ק"ג. משקל עודף גורר תשלום קנס. +5 ק"ג במטען יד)
ביגוד:
מעיל גשם, 4-5 מכנסיים ארוכים ללא קרעים, ביגוד תרמי – גופייה ומכנס, 3-4 חולצות ארוכות
3-4 סווטצ'רים, כובע צמר, צעיף לבנים להחלפה, גרביים בגד שינה כיפה לבנים וסידור תפילה
נעליים סגורות ועוד זוג להחלפה, כפכפי אצבע / נעליים נוחות לחדר.
כלי רחצה:
משחה+ מברשת שיניים, מסרק/ מברשת שיער, שמפו, מרכך, סבון, דאודורנט, שפתון ליובש, כלי גילוח לבנים, מוצרי היגיינה לבנות, נייר טואלט, מגבת.
תיק מסמכים (מומלץ פאוץ' נסתר או חגורת כסף מתחת לבגדים) הכולל: תגיות זיהוי עם שם וטלפון , כרטיס טיסה, דרכון , דף עם מספרי טלפון- חירום, כסף כיס- עד $100
שונות:
טלפון נייד + מטען , מצלמה+ סוללות נוספות, 4 נרות נשמה, מטרייה, פנס, שעון מעורר, שקיות כביסה, עזרה שניה (חוט, מחט, כפתורים…)- בעיקר סיכות ביטחון, תקע מעביר לשקעים (בפולין- תקעים של 2 קוצים ולא של 3) תעסוקה: ספר קריאה, תשבצון, MP3.,דפי מידע על קרובי משפחה שנספו בשואה- שמות וכתובות (ככל האפשר).
לנוסעים בעלי בעיות רפואיות: תרופות מתאימות בכמות מספקת.
תרופות לשיכוך כאבים שיובאו על ידי התלמיד/ה יהיו באחריותו/ה בלבד.
משקפיים רזרביים לבעלי משקפיים/ עדשות/ חומר לניקוי עדשות.
ניתן להביא מזון אישי:
קופסית נס קפה/ סוכר/ תה/ אבקת חלב, שקיות מרק, מנות חמות, חטיפים/ קרקרים/ סוכריות/ פירות יבשים, חבילת עוגיות.
תיק גב (נוח לנשיאה):
נייר טואלט/ טישו, מגבונים לחים, מחברת וכלי כתיבה
בקבוק אישי, מזון ליום הראשון
- אין לקחת ואין לרכוש במסע חפצים חדים ו/או חפצים דמויי נשק
- אין לקחת בגדים/ תיקים עם כיתוב בעברית
- אין להביא תכשיטים ודברי ערך
המסע לפולין 2016 - אורט סינגאלובסקי 